מה שלומכם? סיפור טרי, בית כנסת קטן ואיכותי, שהיו לו כל מיני מחויבויות שמנעו ממנו להתפתח לכיוונים חדשים, אולם דווקא בעקבות אסון בקהילה,
נפתחה להם הזדמנות לעשות שינוי. הם אנשים טובים ואיכפתיים, ובתחומים האלו אין להם הרבה ידע, ואז הם הגיעו אלי. הסברתי להם שזה לא תחום העיסוק שלי, אולם אני רוצה לעזור להם,
ולכן אני אלווה אותם עד למציאת איש מקצוע. ואכן הבאתי להם כמה רעיונות והמלצות, אולם הם חששו מאוד מההתחייבות, והמטלות שיבואו בעקבות זה... והם התמהמהו לקבל החלטה.. ואז הם התקשרו אלי שוב.
ניתחתי איתם יחד את כל האופציות, ואז אמרתי להם, שכרגע, הגיע הזמן לקבל החלטה. ולא משנה מה תהיה ההחלטה, ההימנעות מקבלת החלטה, היא כעת מזיקה, ולא משרתת שום אינטרס
ומונעת מהם גם את השוטף הבסיסי. הסברתי להם, שההמתנה מלקבל החלטה לא יכולה כבר להועיל להם, ניתחנו את כל ההיבטים, הבנו את כל הסיכונים מול הסיכויים, ולכן עכשיו להתלבט זה הדבר הכי גרוע,
גם אם בגלל זה הם יחליטו לרדת מהסיפור, זה עדיף על פני להישאר בלי החלטה. כאחד שמלווה הרבה עמותות בתחילת דרכם, אני רואה, מבין ומרגיש את הפחד מהתחייבות לצעוד קדימה. ואני ממש בעד, לעשות צעדים מושכלים, אחרי מחקר, בדיקה מעמיקה ועוד.
אבל חייבים להיות תמיד עם יד על הדופק, מתי זה כבר לא התלבטות של בדיקה ומחקר, אלא רק פחד מלקבל את ההחלטה.. ושם, חייבים לחצות את הנחל. לא תמיד אנחנו יכולים לזהות את זה בעצמנו לבד, ולא תמיד יש לנו את האומץ לקבל את ההחלטה,
ולכן דווקא במקרה כזה, החברים או אנשי המקצוע צריכים לעזור לנו, לקבל את ההחלטה. אני ראיתי את זה עם הרבה מאוד עמותות, וגם אצלי, בקבלת החלטות עיסקיות למיניהן... מה אתה אומר?
גם לך זה קרה? בהצלחה ענקית, הראל לביא מומחה בבירוקרטיה והתנהלות לעמותות